<h1>כל בו הלכ' תפלת ערבית של שבת סימן ל"ה</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ואחרי ויכולו תיקנו שיאמר שליח ציבור בקול רם ברכה אחת מעין שבע, מפני שרוב העם באין בערבי שבתות להתפלל בבית הכנסת ויש שמתאחרין לבא ולא יפסיקו לגמור תפלתן עם הציבור וישארו שם יחידים ויהיה סכנה להם מפני המזיקין, ולפיכך תיקנו שיאמר שליח ציבור ברכה זו שיוכל מי שהתאחר להשלים תפלתו קודם שילכו הציבור משם. וה"ר נתן ז"ל כתב עוד טעם אחר דמשום מאדים המשמש בערב שבת תקנוה בשבת ולא ביום טוב שחל בחול, ומשום אגרת בת מחלת ליכא דאביי גזר עלה שלא תיראה כלל בישוב. ואף ביום טוב שחל להיות בשבת שלא לחלק, או שמא היו טרודין באוכל נפש ומתאחרין לבא, או כגון שומרי גנות ופרדסין. ואין מזכירין ענין היום בברכה זו אבל חותמין בה לעולם מקדש השבת בלבד, אבל בשבת שחל בו יום ראשון של פסח אין אומרים אותה כלל דלילה משומר מן המזיקין הוא כדכתיב ליל שמורים הוא לה'. וברכה זו יש להזהר שלא לספר עד שיגמור החזן מקדש השבת, שמעשה היה בגדול אחר שאמר לו אחר מתלמידיו (שנתראה) [שיתראה] לו אחר פטירתו, [ונתראה לו] וראה בפניו כתם, אמר לו זו למה לך, אמר בשביל שלשה דברים. שלא נזהרתי בתגלחת צפרנים בכל ערב שבת, ולא נשמרתי מלספר בקדיש ובברכה אחת מעין שבע, וקל וחומר לתפלה שהיא קבועה שזו לא נתקנה אלא להמתין אותם שלא התפללו כך תפלה קבועה לא כל שכן. ויש מוסיפין בברכה זו כשאמרו זכר למעשה בראשית אומר וליציאת מצרים, וכן נמי באתה קדשת אחר ויכולו אומרים ויום השביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, אלהינו ואלהי אבותינו וכו'. וכן נמי בכל תפלות שבת מזכירין יציאת מצרים. וראיה למבין מקדושא דכסא שאנו מזכירין שניהם, וכן בפרשת זכור מזכיר שבת בראשית ובפרשת שמור מזכיר יציאת מצרים, לכך אנו צריכין להזכיר שניהם בתפלה ובקדושה. ואחר זאת הברכה אומר קדיש שלם, ואחר כך מקדשין על היין בבית הכנסת, והטעם כמו שכתבנו למעלה. ומטעימין אותו לקטנים כדי שלא יהיה הברכה לבטלה. ויש מקומות שנהגו לעמוד על רגליהם בשעה שמקדש החזן בבית הכנסת, ואמרו ז"ל דמעלי לברכי כלומר לעייפות הברכים. ואחר כך אומר במה מדליקין. ואמרו הגאונים ז"ל דתקנו לאמרו כדי להמתין מאן דלא מצלי משום סכנה דבי שמשי דשכיחי מזיקין. ויש לומר שלכך תקנו אותה כדי להורות פסול שמנים ופתילות ושאר הלכות שבו. ואומרים אותו בכל שבת ושבת לבד שבת הסמוכה ליום טוב לפי שיש בזאת המשנה עשרתם ערבתם ואין מעשרין ביום טוב, ומשום חומרא דשבת תקנו אותה מה שאין כן ביום טוב.
<h2>דף קיט:</h2>
בערב שבת באין לבית הכנסת ומתפללין תפלת מנחה כמו בשאר ימי השבוע. ואין אומר תחנ' מפני כבוד השבת. ובגלילות קטולוניי"א נהגו לומר קדיש אחר שהתפללו תפלת המנחה בלחש קודם שיפתח החזן התפלה בקול רם. ואחר תפלת המנחה אומר קדיש. ואחר כן פותח בתפלת ערבית, וקורין קריאת שמע בברכותיה. ואין אומר והוא רחום לפי שהוא תחנה, ואין שואל צרכיו בשבת פן יתעצב בה. ואסור לאדם שיהיה עצב בה. ולכך אין אומר אמצעיות שמא צריך לאחת מהן ויתעצב. ומתחילין ברכו. וכשמגיע להשכיבנו חותם ופרוס סוכת שלומך. ואם חתם שומר עמו ישראל לעד אין מחזירין אותו, דהכי אמר רב שר שלום גאון ז"ל דבישיבה לא היו משנין. ונותן טעם לדבריו, משל לשנים רועים האחד יושב לפני עדרו והאחר נעל לפני עדרו כראוי זה שיושב לו מנגד בא ארי ודרס וזה שנעל כראוי אינו מתיירא כלום, כך בחול שאין אנו עסוקין במצוות צריכין אנו לומר ושמור צאתנו אבל שבת שאנו עסוקין במצוות אין אנו צריכין שמירה אחרת, וזהו ברית שלום שלא יהא לנו שום היזק בשבת, ולכך אנו (אומר) [אומרים] ושמרו להזכיר אותו ברית. וזהו שיסדו ברצה והחליצנו שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתינו כי מצות שבת תגן עלינו כמו שהבטיחנו השם בפסוק ושמרו וכו' ברית עולם, ברית כרותה לשומרי שבת בינו ובינם שלא יזוקו לעולם ביום זה, וזה האות אשר בינו ובין בני ישראל. ונוסח שומר עמו ישראל לעד לא נתקן רק בחול שכל אחד (יצא) [יוצא] ובא למלאכתו וצריך שימור בדרכיו אשר הוא הולך, ובשבת ויום טוב לא יצא איש ממקומו חותמין ופרוס סוכת שלומך וכו', כלומר אחר שלא הוצרכנו רק לשמור היום הקדוש הזה פרוס סוכת שלומך שנוכל לשמרו בשלום ובשלימות. ואין אומר ברוך ה' לעולם, לפי שכל עצמו לא נתקן אלא במקום שמונה עשרה שלא היו מתפללין בשביל שהיו טרודין במלאכתן וסברי כרב דאמר תפלת ערבית רשות כאשר ביארנו. ובשבת אין אומרים שמונה עשרה. ואחר השכיבנו אומר קדיש זוטא. וכתב ה"ר נתן ז"ל שבשבת אוקמוה קריאת שמע אעיקר תקנתה שתים לפניה ושתים לאחריה משום מזיקין או משום שלפי שלא היו עושין מאומה היו מתתפללים תפלת ערבית ולא היו אומרים ברוך ה' לעולם. ואומר קדיש ואין להקפיד בשבת בסמיכת גאולה לתפילה לפי שאין צרה בשבת. ועומדין להתפלל תפלת ערבית, ואומר אבות וגבורות וקדושת השם ובמקום האמצעיות יאמר אתה קדשת. והוא כעין שבת בראשית. וכולל בו ויכולו עד לעשות. אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו'. רצה מודים ושים שלום. ואחר כן פותח שליח ציבור וכל הקהל בקול רם ויכולו. וכולם מעומד, לפי שזה הוא עדות אל ה' יתברך ביצירת מעשה בראשית, ועדות מעומד. ויש במדרש כל האומר ויכולו מעומד שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם ומניחין ידיהם על ראשו (ואומר) [ואומרים] לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ר"ל שעל שבועת העדות כתיב אם לא יגיד ונשא עונו, וכיון שהעיד זה עדותו אומרים לו מלאכי השרת וסר עונך שהיה לך אם לא תגיד, ואחר כך מברכין אותו ואומרים לו וחטאתך תכופר. כ"מ בשם החכם ר' אליהו ז"ל. ואמרו ז"ל כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וצריך עיון מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושיתוף. ואפשר לומר שהכונה בזה כי באמרו ויכולו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חידוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאילו הוא ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו היה שותף להקדוש ברוך הוא בעשיית המלאכה, לפי שאין ליבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוא. ותיקנוהו ז""ל לאומרו בקול רם אף על פי שכבר אמרוהו בתפלה, וכל זה בשביל יום טוב שחל להיות בשבת שאין אנו אומרים אותו בתפלה ושלא לחלוק בשבתות אנו אומרים אותו תמיד. גם בקידוש קבעוהו כדי להוציא בני ביתו, ולא הקפידו בו כל כך שיצטרך לאמרו מעומד. בויכולו כתוב ג' זימנין אשר, וכן בפסוק ראשון שבפרשת פרה אדומה כתוב ג' זימנין אשר, לומר ששניהם שקולים כאחד דכשם שפרה מכפרת כך שבת מכפר, וזהו דאמרינן אם ישמרו ישראל שבת אחת מיד נגאלין כ"מ.
ואחרי ויכולו תיקנו שיאמר שליח ציבור בקול רם ברכה אחת מעין שבע, מפני שרוב העם באין בערבי שבתות להתפלל בבית הכנסת ויש שמתאחרין לבא ולא יפסיקו לגמור תפלתן עם הציבור וישארו שם יחידים ויהיה סכנה להם מפני המזיקין, ולפיכך תיקנו שיאמר שליח ציבור ברכה זו שיוכל מי שהתאחר להשלים תפלתו קודם שילכו הציבור משם. וה"ר נתן ז"ל כתב עוד טעם אחר דמשום מאדים המשמש בערב שבת תקנוה בשבת ולא ביום טוב שחל בחול, ומשום אגרת בת מחלת ליכא דאביי גזר עלה שלא תיראה כלל בישוב. ואף ביום טוב שחל להיות בשבת שלא לחלק, או שמא היו טרודין באוכל נפש ומתאחרין לבא, או כגון שומרי גנות ופרדסין. ואין מזכירין ענין היום בברכה זו אבל חותמין בה לעולם מקדש השבת בלבד, אבל בשבת שחל בו יום ראשון של פסח אין אומרים אותה כלל דלילה משומר מן המזיקין הוא כדכתיב ליל שמורים הוא לה'. וברכה זו יש להזהר שלא לספר עד שיגמור החזן מקדש השבת, שמעשה היה בגדול אחר שאמר לו אחר מתלמידיו (שנתראה) [שיתראה] לו אחר פטירתו, [ונתראה לו] וראה בפניו כתם, אמר לו זו למה לך, אמר בשביל שלשה דברים. שלא נזהרתי בתגלחת צפרנים בכל ערב שבת, ולא נשמרתי מלספר בקדיש ובברכה אחת מעין שבע, וקל וחומר לתפלה שהיא קבועה שזו לא נתקנה אלא להמתין אותם שלא התפללו כך תפלה קבועה לא כל שכן. ויש מוסיפין בברכה זו כשאמרו זכר למעשה בראשית אומר וליציאת מצרים, וכן נמי באתה קדשת אחר ויכולו אומרים ויום השביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, אלהינו ואלהי אבותינו וכו'. וכן נמי בכל תפלות שבת מזכירין יציאת מצרים. וראיה למבין מקדושא דכסא שאנו מזכירין שניהם, וכן בפרשת זכור מזכיר שבת בראשית ובפרשת שמור מזכיר יציאת מצרים, לכך אנו צריכין להזכיר שניהם בתפלה ובקדושה. ואחר זאת הברכה אומר קדיש שלם, ואחר כך מקדשין על היין בבית הכנסת, והטעם כמו שכתבנו למעלה. ומטעימין אותו לקטנים כדי שלא יהיה הברכה לבטלה. ויש מקומות שנהגו לעמוד על רגליהם בשעה שמקדש החזן בבית הכנסת, ואמרו ז"ל דמעלי לברכי כלומר לעייפות הברכים. ואחר כך אומר במה מדליקין. ואמרו הגאונים ז"ל דתקנו לאמרו כדי להמתין מאן דלא מצלי משום סכנה דבי שמשי דשכיחי מזיקין. ויש לומר שלכך תקנו אותה כדי להורות פסול שמנים ופתילות ושאר הלכות שבו. ואומרים אותו בכל שבת ושבת לבד שבת הסמוכה ליום טוב לפי שיש בזאת המשנה עשרתם ערבתם ואין מעשרין ביום טוב, ומשום חומרא דשבת תקנו אותה מה שאין כן ביום טוב.
